קבוצת תמיכה מסייעת לבני משפחותיהם של מטופלים במחלקה 8 לאשפוז ראשון ולחיילים, של המרכז הרפואי לבריאות הנפש מעלה הכרמל

דפנה ברנדט ואילנה כוכבי. צילמה: איריס צימרמן. (הגדל)

"הקבוצה מהווה עוגן עבורי, מקום בו אני יכול להתבטא בגלוי וללא חשש על כל מה שמציק לי ומפחיד אותי, כשאני יודע שאני לא לבד ויש מי שמבין מבלי לשפוט אותי ונותן לי תמיכה ומענה",

כך אמר בן משפחה של מאושפז במחלקה 8 (מחלקה לאשפוז ראשון ולחיילים) של המרכז הרפואי לבריאות הנפש מעלה הכרמל, המשתתף בקבוצת תמיכה שקמה עבור הורים, בני זוג, אחים, בנים, של מטופלים באשפוז ראשון. מנחות הקבוצה הן הפסיכולוגית דפנה ברנדט וסגנית אחות אחראית מחלקה אילנה כוכבי, ממחלקה 8 בניהולו של פרופ' פוירובסקי.

 

ברנדט הסבירה שהקבוצה מתקיימת פעם בשבוע, בסגנון "קבוצת רכבת" שניתן להצטרף אליה בכל עת, כאשר בני משפחתו של כל מי שמתאשפז לראשונה מוזמנים להצטרף אליה, ולא פעם המצטרפים החדשים לומדים מהוותיקים יותר. אנשים שמתאשפזים לראשונה בחייהם עוברים משבר קשה וכך גם בני משפחותיהם. יש משפחות שלא היו מודעות למצב בן המשפחה או התכחשו למצבו, והאשפוז מעמת אותם עם המציאות שעליהם ללמוד לקבלה ולהתמודד עם השלכותיה.

 

תפקידי הקבוצה: להוות כתובת לחרדות ולשאלות של בני המשפחה, לקבל תמיכה מהמנחים ומאנשי הקבוצה האחרים, לחלוק ידע מעשי, לעזור להם לעכל את העובדה שההתמודדות עם מחלת בן המשפחה היא "ריצה למרחקים ארוכים" ושיש להיערך לכך בהתאם, ולהבין שלמשפחה יש תפקיד חשוב בתמיכה ובעזרה למאושפז לכשיצא מביה"ח ויחזור לקהילה, בין היתר גם כדי למנוע אשפוז חוזר.

 

כוכבי אמרה שצוות המחלקה זיהה צורך אמיתי של משפחות המטופלים להכיל את חווית אשפוז בן המשפחה, וללמוד כיצד להתמודד עם מחלה ממושכת ועם שאלות כמו: היענות לטיפול התרופתי, זיהוי סימני החמרה במצב הנפשי ודרכי התמודדות, מידע על חלופות שיקומיות בקהילה אחרי השחרור, שילוב המטופל במעגל העבודה, החברה, הזוגיות, ועוד.

 

לדברי אורלי לבון – הפסיכולוגית הראשית של ביה"ח, כל משפחה שחווה אשפוז פסיכיאטרי ראשון עוברת טלטלה וחוויה הדומה לנחיתה בארץ זרה ובלתי מוכרת. בקבוצת התמיכה שהוקמה, מתאפשר להשמיע בקול רם את התהיות, הקשיים, תחושות האשם והחרדות - ולעכל ביחד את השינוי המתרחש. הקבוצה מהווה מרחב, שבו כל פרט בקבוצה מהווה הד לאותם התחושות והרגשות אותם חשים גם האחרים. תחושות שהאדם אינו חולק עם חבריו, משפחתו, ולעתים אף בינו לבין עצמו אינו מעז לקרוא להם בשם. בקבוצה ניתן להשמיע בקול רם את "שלא מעיזים לומר", ולקבל אוזן קשבת, מכילה, המאפשרת עיבוד לחוויה.

 

היענות בני המשפחות לקבוצה במחלקה היא חיובית מאד. הם מתמידים בנוכחות, מרבים לשאול שאלות, ואומרים שהקבוצה חיונית ביותר כי היא מרגיעה אותם, תומכת בהם, וגם פותחת להם אופציות שונות של דרכי התמודדות עם המצב. רבים הביעו את הערכתם להשקעה הרבה של ביה"ח בהם, וביקשו שלא להגביל את מספר הפגישות, כי הם רוצים להמשיך ולהיעזר בתמיכת הקבוצה.

עבור לתוכן העמוד